פרשת השבוע, ששמה אינו הולם את תוכנה, עוסקת במותם של אבותינו הראשונים – אברהם אבינו, שרה אמנו, וכן ישמעאל, אבי העמים הערביים, בנו של אברהם והגר\ שפחת שרה. להדגיש את תמה, ההפטרה מתארת את ימיו האחרונים של דוד המלך.

כבני אדם, יש בנו פחד אינסטינקטיבי, אולי מולד, מפני המוות. איננו יודעים מדוע קיים פחד זה. אולי משום שאיננו יודעים מה מצפה לנו כאשר, במילותיו של שייקספיר, אנו משחררים את הסליל התמותי הזה. הדמיון שלנו מסוגל להעלות אינספור מצבים שעשויים לקבל את פנינו לאחר מותנו, אך האמת היא שאיש מעולם לא חזר מן המוות עם הוכחה מה ממתין לנו מעברו השני של החיים.

המצרים אולי הכי בולטים בניסיונם לדחות את הבלתי-נמנע באמצעות טכניקות החניטה שלהם ובניסיונם להשיג אלמוות דרך הפירמידות.

מדענים בני-זמננו מציעים חזונות חדשים לגמרי של חיים לאחר המוות, ומבטיחים שנוכל לפענח בדרך כלשהי את חידת החיים כדי לחיות לנצח. תחומי מחקר כמו קריוגניקה, ביוגניקה ודומיהם עוסקים בחיפוש אחר כיבוש המוות, ואם לא זאת – אז לפחות הארכת החיים ללא גבול. יש מדענים המאמינים שנוכל לחיות לנצח באמצעות העלאת התודעה שלנו למחשבי הענן.

ובמקביל, המדענים מגלים כי גופנו עובר שלבי התדרדרות ככל שאנו מתבגרים – כאילו, כמו מקררים ומכוניות, גם אנחנו תוכננו עם "התיישנות מובנית". נראה שאנו נולדים עם שעון ביולוגי שמתחיל לתקתק מרגע ההפריה. לכל איבר בגופנו מחזור חיים משלו, ובהתאם למטען התורשתי שלנו, לסביבה שלנו ולבחירות חיינו בתזונה ובדיאטה – איבר זה או אחר ייכשלד בסופו של דבר, ועמם גם אנחנו נעבור מן העולם.

יש מביניכם ודאי הזוכרים את סרט המדע-בדיוני Zardoz משנת 1974 בכיכובו של שון קונרי. העלילה מציגה חברה מושלמת של בני-אלמוות שגילו את סוד החיים הנצחיים. הם חיים בבועה, שולטים בעולם החיצוני המאוכלס בבני-תמותה שהפכו לעבדיהם. אזהרת ספוילר! השלמות הזו אינה עומדת בציפיות, ובסופו של דבר בני-האלמוות עצמם מבקשים את המוות כדי להימלט מריקנות חייהם.

בדרשת על פרשת בראשית לפני מספר שבועות, דיברתי על הדיכוטומיה המוטעית בין בריאה לאבולוציה, והצעתי לראות באחת משלימה את השנייה – הבריאה היא הכוח שמניע את החיים, והאבולוציה היא המנגנון שבאמצעותו הבריאה מתבטאת בעולמנו. התהליך האבולוציוני דורש שינוי מתמיד והתחדשות כדי להתקדם. בעולם שלZardoz , בני-האלמוות נעשו קפואים, משועממים, ובסוף אף השתוקקו למוות כדי להשתחרר מנטל האלמוות.

בסרט פורסט גאמפ, סאלי פילד המגלמת את אמו, שוכבת על ערש דווי ואומרת לו: "אל תפחד, מתוק. המוות הוא רק חלק מהחיים, משהו שכולנו נועדנו לעשות." כדי להתפתח – כמין וכחברה – המוות הוא חלק הכרחי במה שאנו מכנים "מעגל החיים". כחברה, אנו בונים מוסדות כדי לשפר את יכולתנו לשרוד ולהרחיב את השפעתנו. אומות ומוסדות קמים, מגיעים לשיא, קמלים ונופלים – תהליך שלעתים נמשך מאות שנים. אצל העם היהודי חווינו תהליך זה פעמים רבות, הן בארצנו והן בגלות.

אולם, ומצד שני, חיי שרה וההפטרה — אף שהן מתארות את מותם של אישים היסטוריים — מציגות גם את המשכם, ואולי את אלמותם, באמצעות ילדיהם וצאצאיהם. יצחק מקבל את רבקה, והרגעים הראשונים שלהם יחד מסומנים במעשה אהבה. דוד, על ערש דווי, אולי מבולבל וכבר אינו מסוגל להגיב לגירויים של אבישג השונמית, עדיין מסוגל להכיר במותו המתקרב ולהעביר את מורשתו לשלמה. הפרשה מתארת בפירוט גם את ילדי וצאצאי של אברהם וקטורה ושל ישמעאל.

כבני אדם אנו מגדלים משפחות, ואם אנו ברי מזל ומצליחים לעכב את ה״התיישנות״ הביולוגית שלנו, אנו זוכים לראות את ילדינו, את נכדינו ואולי אף את ניני-נכדינו. אנו נועדים שלא להשיג אלמוות בחיינו, אך אולי להשיג הצצה אליו דרך צאצאינו. חיי שרה מזכירה לנו שימי המוות מגיעים לכולנו, ומה שעתיד לבוא לאחר מכן נותר תעלומה, אך כולנו משתתפים פעילים בתהליך– לעיתים מבולגן – של האבולוציה של עמינו שהחל באברהם, שהיה נאמן לתהליך למרות שלא ידע את סופו.

שבת שלום

דון ג'קובסון

מהמילים הראשונות של פרשת בראשית, אנחנו נתקלים בסיפור הבריאה של כדור הארץ והיקום. בסיפור זה, אנחנו לומדים שכל הקיום בתוך גבולות ההבנה והחושים שלנו נברא תוך שישה ימים. על בסיס זה, ועד לפני פחות מ-500 שנים, ההשקפה היהודית הקלאסית הייתה שעד היום רק 5786 שנים עברו מאז מעשה הבריאה.

אולם, מאז ההשכלה ופיתוח השיטה המדעית, למדנו כי, ככל שידוע לנו היום, היקום נברא לפני כ-14.5 מיליארד שנים וכדור הארץ התחיל להתרקם לפני כ-4.5 מיליארד שנים.

דיסוננס זה בין הסיפור המקראי של הבריאה וממצאים של המדע יצר מצב שבו שתי גרסאות אלה נמצאות בקונפליקט תמידי אחת עם השנייה, מצב שבו הפונדמנטליסטים אשר אוחזים בסיפור המקראי מכחישים את ממצאי המדע ואלה הסומכים על המדע בלבד משמיצים את הסיפור המקראי והמאמינים בו. כולנו מכירים פולמוס זה.

אולם, ישנן הקבלות בין שתי הגרסאות שלא ניתן להכחישן:

• הסיפור המקראי מתאר מצב של תוהו ובוהו בבראשית, אשר מוביל לפיתוח של צורות חיים פשוטות ובהדרגה לצורות חיים מורכבות יותר, עד בסופו של דבר לעלייתה של האנושות.  
• השיטה המדעית הוכיחה שבמקור כדור הארץ נברא, יחד עם שאר כוכבי הלכת, בתהליך ארוך ולא מסודר שבו הצטבר החומר ממנו נוצר מערכת השמש, שבו החיים בכדור הארץ התפתח בהדרגה מיצורים חד-תאים לצורות חיים מורכבות יותר, עד בסופו של דבר לעלייתה של האנושות.

למשל, בסיפור המקראי אנחנו קוראים על התנינים הגדולים. הפרשנים הקלאסיים הבין שמדובר על הלוויתנים או דומיהם. אולם, בעלי חיים גדולים אלה מופיעים ביום החמישי יחד עם בעלי החיים שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף, ולא עם יתר בעלי החיים ביום ו’. האם היצורים הגדולים הללו היו הדינוזאורים?

על כן, שתי הגרסאות מתוארות את פיתוח כדור הארץ והחיים עליו כתהליך של התקדמות שלב אחר שלב, אם כי לוחות הזמנים שלהן אינם ניתנים לגישור.

אחרים כבר ציינו שניתן לפרש את החשבון המקראי של יום אחד באופן אחר – כשנים רבות. בתהלים פרק צ’ פסוק ד’, אנחנו קוראים:

כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה׃

האם יש לפרש כל יום בפרק א’ של ספר בראשית שווה ערך לאלף שנים פשוטו כמשמעו? או שמא ניתן לפרש כל יום במשמעו הפיגורטיבי – כאילו עברו שנים רבות, אולי אף עידנים? הגישה הפונדמנטליסטית לנושא הזמן, הנובעת מהבנה מוטעית של צירי הזמן של היקום, מהווה אז, במובן של ממש, הכחשה של היקף המדהים של הבריאה האלוהית ובכך גם צורת אלילות כי היא מונעת מאיתנו את השימוש בשכל שחונן לנו האלוהים.

אכן, הממצאים המדעים לא רק שאינם מפריכים את סיפור הבריאה שבתורה – להפך, ממצאים אלה מאשרים את התהליך המתואר בו, אם כי לא בכל פרט ופרט. אולם, כאמור, מנקודת המבט של המדע הטהור, הסיפור המקראי נחשב כשטויות. נקודת מבט זו, יש לומר, מהווה בעצמה קבלת הגישה הפונדמנטליסטית.

במקום זה, המדע חייב לעסוק בשאלה פשוטה אחרת – אם ניקח את הסיפור המקראי במובנו הפיגורטיבי – או אולי במובנו הפואטי – והוא משקף במידה זו או אחרת את הממצאים של המדע – איך נוצר הסיפור המקראי אשר קדם לממצאי המדע? מאין הגיע הרעיון של פיתוח הדרגתית של חיים על כדור הארץ לגביו אנחנו קוראים היום?

האם רעיון זה הגיע אלינו באותו אופן שהגיעו אלינו סיפור נוח וחלק מחוקי התורה מתרבויות קדומות כמו אלה שבמסופוטמיה ומצרים? ואפילו אם כן, איך נוצר הרעיון גם בציוויליזציות המוקדמות הללו?

האם אנחנו נושאים בגנים שלנו – אי שם בזיכרון הפרהיסטורי שלנו – את החוויה של זחילה מתוך הבוץ הקדמוני על הארץ היבשה ואת ההתפתחות האיטית והכואבת של האינטלקט שלנו ושל החברה שלנו?

או אולי הידע הזה אשר רשמנו בכתב לפני אלפי שנים, הרבה לפני פיתוח השיטה המדעית, הינו בדיוק מה שהוא מתיימר להיות – בהשראה אלוהית?

אם אנחנו מבינים את סיפור הבריאה באופן הזה, אולי ניתן לראות בקונפליקט זה בין בריאתנות ואבולוציה כדיכוטומיה שקרית – ובמקום זה כתהליך שבו אחת משלימה את השנייה, תהליך שבו הבריאה הינה כוח המניע את התקדמות הימים ואבולוציה מהווה המנגנון שבו הבריאה באה לידי ביטוי בעולמנו.

שבת שלום

דון ג'קובסון